אנו בוועדה הלאומית לריתוך (להלן: "הוועדה") פועלים רבות בעשורים האחרונים לקידומו ושדרוגו של תחום הריתוך בישראל. אתגר זה מקבל משנה תוקף לנוכח היבטי הבטיחות המובהקים הגלומים בביצוען של עבודות ריתוך במסגרת פרויקטי תשתית רבים המופעלים בישראל, ובכללם ריתוכי ציוד לחץ, צנרת לגז טבעי, מוצרים לתעבורה, עגורנים ומתקני הרמה, מתקני וציוד ספורט ועוד.

הוועדה פועלת מזה זמן רב גם בקרב רשויות המדינה, משרד הכלכלה והתעשייה, הסתדרות העובדים והתאחדות התעשיינים לשם קבלת הכרה מוסדית ורשמית בעבודות הריתוך ושדרוגן, כיאה להן,  כדי מקצוע ייחודי לכל דבר. זאת לנוכח היבטי הבטיחות הגלומים בהן, כאמור.

בניגוד למצופה, לנוכח חשיבות הנושא, מצאתי את עצמי יחד עם חבריי בוועדה מאותגרים לא אחת עת ניצבנו בפני מכשולים ביורוקרטים רבים שניצבו ועדין ניצבים בפנינו, ואשר עדין מונעים מאיתנו להשיג את היעד החשוב הזה.

ההשלכות העיקריות הנגזרות מהסיטואציה המתוארת, הינן:
• רתכים שאינם מוסמכים נוטלים חלק בעבודות ריתוך, גם באלה הנחשבות קריטיות מבחינה בטיחותית. ואם לא די בכך הרי, כי מקריאת תעודת ההסמכה של חלקם מתברר, שהם אולי מוסמכים לתהליך ריתוך מסוים אך אינם מוסמכים לתהליך הריתוך הספציפי אותו מצופה מהם ליישם כעת
• במסגרת שוק העבודה הישראלי נמנעת יצירתם של מסלולי קידום לרתכים, שיש בהם כדי להבטיח יצירת עניין ומשיכה למקצוע חשוב זה אשר ניתן למצבו גבוה הרבה יותר מרמתו כיום
• יצירת מקורות תעסוקה בהיקף גדול הרבה יותר וביסוס מעמדו של כוח האדם העוסק בריתוך בישראל, אינם מיושמים בפועל
• שימוש בעובדים זרים על חשבון עובדים "כחול לבן"- היצע הרתכים בישראל עומד ביחס הפוך לרמת הביקוש ההולכת וגוברת. זאת אומרת, שהתעשייה המקומית לא מתבססת בצורה נאותה על כוח אדם מקומי ולפיכך נדרשת להביא ארצה כוח אדם זר, גם כשמדובר בפרויקטים המיושמים בישראל על ידי חברות זרות
• ומה באשר לבטיחות המשתמש והסביבה? ובכן גם זו אינה מובטחת תמיד
• ומה באשר לאיכות ומקצועיות הביצוע של ריתוכים במבנים שונים בישראל? ובכן אלה אינן עומדות, במקרים רבים, בסטנדרטים מקובלים בעולם המערבי.
• גם במקרה זה ישנן השלכות כלכליות. חסכון למשק בשל הקטנת הסיכוי לכשלים, הן בהיבט של שמירה על חיי אדם (חסכון בימי מחלה והיעדרויות) והן בהתייחס להקטנת נזקים אפשריים לרכוש נמנע, וזאת למרות הרצון, עפ"י המדיניות הממשלתית הנוכחית, לפעול להקטנת יוקר המחיה. למותר לציין, כי ניתן יהיה להפנות את העלויות שייחסכו כנ"ל, לאפיקי חינוך, רווחה וסיוע לצעירים, בדיוק בהתאם למדיניות הממשלתית המוצהרת.

אמנם הוועדה פועלת מזה שנים להגדרת תחום הריתוך כמקצוע אך לנוכח אותן משוכות כנ"ל, היעד הנחשק עוד לפנינו. באופן מפתיע (יש כאלה שיאמרו שאין זה מפתיע) אנו נתקלים פעם אחר פעם במכשולים ביורוקרטים, מזהים רצון טוב אצל נציגי רשויות המדינה אך מכאן ועד להבאת הנושא החשוב הזה לחוף מבטחים הדרך ארוכה, או ליתר דיוק, לעתים חסומה. מדובר בחסמים מיותרים שחיוני להסירם לאלתר, וזאת במסגרת מדיניות ממשלתית נכונה, לפחות על פי המוצהר על ידה. אמנם אנו מקיימים מאז שנת 2000 קורסי הכשרה למפקחי ריתוך, ומסמיכים את אלה שעומדים בהצלחה בבחינות המאתגרות, אך למרבה ההפתעה, זימונם של מפקחי ריתוך מוסמכים אלה לקחת חלק בפיקוח על פרויקטי תשתית בישראל, הינו על בסיס וולונטרי בלבד. מאחר ואנו לוקים לעתים בתרבות הסמוך, ישנם פרויקטים רבים המיושמים בישראל ללא פיקוח כלל או בפיקוח מזערי ולא מבוקר, למרבה הצער.

לא אחת אנו שואלים את עצמנו האם המצב בארץ כה טוב שאנו יכולים להרשות לעצמנו, כחברה, להתעלם מהצורך הדחוף להסדיר את עבודות הריתוך המבוצעות בישראל, ולהכניסן למסלול רגולטורי ראוי, שיש בו כדי להבטיח שרק רתכים מוסמכים יועסקו בהן? האם לא נהיר שלא ניתן להתחיל פרויקט ולסיימו ללא מעורבות פעילה של מפקח ריתוך מוסמך?! כל אדם בר דעת ישיב, שלא! אלא שהכלב ממשיך לנבוח והשיירה עוברת. תופעה זו לא רק שמתרחבת אלא שזו אף הכתה שורשים עמוקים.

השאלה המתבקשת הינה: מתי הרשויות השלטון בישראל תתעוררנה? מתי מקבלי ההחלטות ישכילו להבין שאנחנו עוסקים בבטיחות וזו מעורבת בכל תחום בו אנו מעורבים בחיינו  היומיומיים?!

ובכן, לא צריך להתאמץ מדי. כל שעלינו לעשות זה לפתוח את דפי העיתונות ואת המרשתת ולקרוא על אירועי הכשל ההנדסיים האחרונים להם היינו עדים. די לנו אם נביט באסונות הללו ממעוף הציפור כדי להבין שיש לנו כחברה תרומה נכבדה להתרחשותם, וזאת בעיקר לנוכח עצימת עיניים ושתיקה רועמת מצד כל אחת ואחד מאיתנו.

אמנם בורכנו בברכה "צור ילדך תשי" ואנו נוטים לשכוח אירועים קשים שאירעו לעמנו לא אחת וזה אשר מאפשר לנו קיום כעם במשך דורות רבים אך במקרה דנן הזיכרון הקצר פועל לרעתנו. בשנים האחרונות נוכחנו לגלות שמרפסות שמש בבניינים חדשים, כדוגמת אלה שבחדרה, קורסות, קמנו בבוקרו של יום ונוכחנו לגלות שמשאית שעתה דרכה ברחוב וייצמן בכפר סבא והנוהג בה אינו מרוכז דיו, פשוט לוקח איתו את הגשר זמן קצר לפני שהתלמידים צפויים לפסוע עליו בחצייתם מעל כביש ראשי סואן.

כמומחה לציוד לחץ אבהיר. כי ישנו מושג שנקרא Leak before break"", ז"א שיוצרים לכתחילה במסגרת התכנון, מנגנון המבטיח שבמקרה של כשל המיכל ידלוף בטרם ייכשל ובכך יימנע פיצוץ אפשרי. ומה קרה במקרה האמור? האשימו גם הפעם את הש.ג.-את הנהג, שאמנם יש לו אשם תורם, אך קיימת ציפייה מהמתכננים להבטיח שהגשר לא יקרוס, ובטח שלא בצורה זו.

ומה באשר למחלף בצומת דרור שבסערה הגדולה של חורף 2013 שקע לו לאיטו, זמן לא רב לאחר תום הטקס וגזירת הסרט במעמד מרשים ובקולות תרועה. הלוואי וזה היה הכשל האחרון, אך שוב מצאנו את עצמנו מאוכזבים ותמהים עת השכמנו קום לשמע דיווח מצמרר על פיצוץ הגז הקטלני בירושלים אשר במהלכו נגדעו חיים במשפחת טופאן.

האירועים הללו, שהינם מעטים מיני רבים, מצויים בערכאות משפטיות, בשלב כזה או אחר, דבר, שלבטח יימשך זמן רב. גרירת הרגלים פועלת לרעתנו. כשיגיעו הסוגיות הללו לידי מיצוי נהיה שקועים באירועים אחרים אשר ישכיחו מאיתנו את הכשלים ההנדסיים החמורים הקודמים. ובכן מה זה אומר? שספק אם יופנמו הלקחים והאם תשונה השיטה. תרבות הסמוך, עיגולי הפינות ומקסום הרווחים על חשבון בטיחות המשתמש והסביבה, שכה רווחים בחיינו והכו שורשים הרבה מנציחים את הבעיה בה אנו שרויים מזה שנים רבות. אשר על כן ראוי ונכון לנקוט יוזמה ולשנס מותניים ולעקור אותם ממחוזותינו, שכן הכל מתחיל ונגמר בתרבות חברתית ובחינוכו של הדור הצעיר.

אירועי הכשל הנ"ל לצד הקושי במיסודו של תחום הריתוך בישראל, כך, שיקבל הכרה של רשויות המדינה ככזה המחייב הסמכה של העוסקים בריתוך וככזה המחייב פיקוח שוטף של מפקחי ריתוך על פרויקטי תשתית המיושמים בישראל, הביאו אותי לחרוג מגבולות תחום הריתוך ולצלול עמוק פנימה תוך נבירה במעמקי מערך החינוך המקצועי הקיים, אם בכלל, בישראל. זאת תוך ביצוע ניתוח השוואתי אל מול המערך הקיים בארצות המערב, מתוך כוונה להבין האם אמרנו נואש או שישנו סיכוי להפוך את עבודות הריתוך בישראל למקצוע מוכר, או חלילה, לאו.

בטרם נצלול אל נבכי השאלות המהותיות והחשובות שהצבתי לעצמי כאתגר, מן הראוי להתמקד מעט בישיבת הממשלה שהתקיימה ב- 9/2013 ועסקה בחינוך המקצועי בישראל. באותה ישיבה פרש שר החינוך את תכניתו להרחבת מערך החינוך המקצועי בישראל. דא עקא, 3 שרים זינקו ממקומם והתנגדו בתוקף ליישום התוכנית המוצעת על ידו. היו אלה השר סילבן שלום, השר עמיר פרץ והשר מאיר כהן, שלושתם באים ממפלגות שונות אך לא רק. דבר אחד נוסף מאחד אותם- מקורם בפריפריה ושלושתם מזרחיים. הגדיל לבטא את מחאתם השר שלום באומרו: "אתם לא תחזירו את החינוך המקצועי לעיירות הפיתוח. אם אתם רוצים חינוך מקצועי אז בבקשה, אבל רק כששרי הממשלה ישלחו את הילדים והנכדים שלהם לחינוך המקצועי נסכים שתחזירו את זה לשאר המקומות. קודם בצפון ת"א, אחר כך בירוחם!".

עמדה זו, אותה בטאו שרי הממשלה למגינת לבו של שר החינוך, מחייבת אותנו להקדים ולסקור את הנושא מנקודת מבט היסטורית. עוד בשנותיה הראשונות של ישראל כמדינה ואף עוד קודם לכן הושם דגש רב על הקמתו של דור עובדים בעלי ידיים חכמות. עוד באותה תקופה ידעו להעריך את חשיבותן של ידיים מנוסות, מוכשרות ומקצועיות ולכן רבים פנו לבתי הספר המקצועיים והחלו לעשות חיל בתחומי המסגרות, המכונאות, החשמלאות ועוד. אלא שכבר בסוף שנות ה- 70 חלה תמורה במארג החיים בישראל, ובדומה למדינה, גם בצבא הופנו האנשים הטובים למקצועות הלחימה, וזאת על חשבון משרות אחזקה למיניהן. בנוסף נעשה ניסיון במסגרת רפורמה שבוצעה בישראל, להבליע את חשיבות החינוך המקצועי בחינוך העיוני, דבר שבפועל גרם לנזק גדול יותר. כתוצאה מכך קרנו של החינוך המקצועי ירדה עם השנים וגם הניסיון לבצע רפורמות מקיפות נוספות לא צלח.

היום, פחות מ 25% מהתלמידים מגיעים לחינוך המקצועי ומדינת ישראל מאבדת עתודה מקצועית חיונית ובעלת חשיבות ואולי אף קיומית לעתידה. זאת מאחר ולא ניתן לייצר ואקום בתחום זה, שהרי את שורותיה ממלאים עובדים זרים רבים המובאים ארצה בעלות פחותה יחסית, כך שהבעיה מועצמת אף יותר לנוכח יצירתה של בעיה חברתית אחרת בדמות מהגרי העבודה. ואם לא די בכך הרי, שמעמדו של החינוך המקצועי הלך ודעך עם השנים, תדמיתו הפכה שלילית, התקצוב שניתן לו פחת וכיום משלמת את המחיר החברה הישראלית כולה והתעשייה המקומית בפרט, אם נרצה בכך ואם לאו.

מדוע אם כך כל זה קורה? איך הגענו, שלא לומר התדרדרנו, לשפל שכזה? האם המדינה אינה זקוקה לכוח אדם מקצועי ומיומן שישתלב בתעשייה המקומית בכלל ובפרויקטי תשתית המיושמים בישראל בפרט? האם נמצא תופעה דומה גם גם בארצות המערב? האם ניתן להביא לשינוי ולהגדיל את המערך המקצועי והטכנולוגי בישראל? מהן המשמעויות הנגזרות מכך? ובאחרית דבר, האם יש סיכוי אמיתי שעבודות הריתוך יוכרו לבסוף כמקצוע מוכר וכזה המביא כבוד לעוסקים בו?

ובכן, לפני קום המדינה ניתנה הכשרה מקצועית דו שנתית לעובד, וזאת כתנאי לקליטת הבוגר במשק. אחרי קום המדינה חלה עליה בביקוש לעובדים מקצועיים במשק ולכן גבר גם הצורך בחינוך מקצועי. זאת הודות להתפתחותה המהירה של התעשייה בישראל, דבר, מבורך לכשעצמו. בנוסף, עקב גלי העלייה הגדולים לישראל נותבו העולים אל החינוך המקצועי בלא שהותרה להם אפשרות הבחירה ובכך הונצחה שיטת ההסללה (קביעת מסלול חייו של התלמיד כבר בביה"ס התיכון).

עפ"י מחקרים רבים שפורסמו על החינוך המקצועי וההסללה, נקבעה נוסחה שהתקבעה בשנות ה 60-80 ולפיה החינוך המקצועי הוא פתרון למזרחיים מהפריפריה שלא צפויים לצלוח לימודים עיוניים והשכלה אקדמית, ועל כן הוחלט להכשירם בהמוניהם להיות מסגרים, מכונאים וחשמלאים או מטפלות, מזכירות ותופרות. למעשה הפנו אותם לשמש כשואבי המים וחוטבי העצים של החברה הישראלית בשכר נמוך ובמעמד חברתי עוד יותר נמוך. החינוך העיוני הפך להיות המסלול המכובד והיוקרתי השמור לעולי המערב ואילו החינוך המקצועי היווה תחליף של אין ברירה ואות לכישלון של כאלה שהינם בעלי יכולת נמוכה שאינם מתאימים לדרישות. במערכת החינוך של שנות ה 60-70 למדו מחצית מתלמידי בתיה"ס התיכוניים במסלול מקצועי לעומת פחות משליש היום. היה ברור לכל, שהחינוך המקצועי גורם להסללה, לתיוג ולהדרה, מביא להישגים לימודיים פחותים ומגדיל את אי השוויון ומלחמת המעמדות בחברה הישראלית. עם הישגים כאלה בל יתפלא איש שהשרים המזרחיים שלמדו וגדלו בפריפריה נעמדו על רגליהם האחוריות.

על שאלת מקומו של החינוך המקצועי בחברה בכלל ובמערכת החינוך בפרט מתנהל דיון ציבורי ער. שלוש דילמות מרכזיות קשורות לשאלה זו:
• האם על החינוך המקצועי לתת מענה הכרחי לצורכי המשק והכלכלה?
• האם יש להבטיח חינוך מקצועי נרחב כערוץ חלופי ליצירת תחושת מסוגלות והצלחה בקרב התלמידים המתקשים בחינוך עיוני?
• האם יש להבטיח חינוך מקצועי נרחב כאמצעי להקניית חינוך לחיי עבודה ויצרנות?

בצל כל אלה יובהר, כי בתחילת שנות ה 90 היינו עדים לסגירתם של הרבה מפעלים, כך, שחלקה של התעשייה בישראל הלך וקטן עם הזמן. מאידך גיסא, הוקמו לנגד עיננו הרבה חברות הייטק, כך, שחלקה של המערכת הפיננסית גדל. התוצאה- משק פחות יצרני ומוטה פיננסים, משק המוגבל ביכולתו לצמוח וקושי בהדבקת הפער בתוצר לנפש.

עקב ביקורת חריפה על החינוך המקצועי בישראל, מונו בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 וועדות בדיקה. בעקבות המלצותיהן החל משרד החינוך ביישום רפורמה מקיפה, ובכלל זה ביטול שיטת המסלולים, ריכוז מגמות מקצועיות וטכנולוגיות וצמצום מספרן, הרחבת הבסיס המדעי-עיוני וצמצום ההכשרה המעשית הממוקדת, מתן יתר גמישות בבחירת מקצועות ובנגישות לבחינות בגרות. למרות הרפורמה שיושמה, שיעור הלומדים בחינוך הטכנולוגי בישראל נותר נמוך משמעותית מבעבר, עלות הלימודים בנתיב הטכנולוגי גבוהה מעלות הלימודים בחינוך המקצועי, תקציב החינוך הטכנולוגי קוצץ בהיקף של כ- 35% וכיום, כמו בעבר, החינוך המקצועי-טכני לבני הנוער בישראל אינו באחריותו הבלעדית של גורם אחד- משרד החינוך- אלא של מסגרות לימודים על יסודיות המקנות הכשרה מקצועית באחריותו של משרד הכלכלה והמסחר.

לאחרונה הכין דר' רותם זאב- יועץ אסטרטגי, ניתוח של הצמיחה, הפריון והפערים בישראל וממנו עולה תמונת מצב עגומה למשק. אחד הממצאים המרתקים והמטרידים עליו הוא מצביע בדו"ח שלו הינו הזינוק החד בחלקו של המגזר הפיננסי (כולל נדל"ן) בכלכלה. המגזר הפיננסי גדל מאז שנות ה- 60 מ- 5.6% ל- 24.6% בשנת 2011. לעומתו המגזר התעשייתי קטן מאז שנות ה- 60 מ- 21.2% ל- 12.9% בשנת 2011. בהשוואה לקורה בעולם, אמנם ראינו שם גידול יחסי בענף השירותים (לרבות פיננסים) אבל בישראל זה מוקצן מאוד. נמצא, כי אנחנו לא לבד באותה סירה. גם בארה"ב מביעים חרטה, שכן העברת תעשיות הייצור למזרח אסיה, בעיקר בשנים האחרונות, הביא לזינוק בשיעור האבטלה ומיליוני אמריקנים אבדו את עבודתם. מסקנתו הינה, שהדרך לסגור את הפער ואת הפיגור שאנו גוררים בתוצר לנפש בהשוואה למדינות מפותחות דומות לישראל, היא באמצעות חיזוק המגזר היצרני, צמצום המגזר הפיננסי, חיזוק העסקים הקטנים ופירוק הקרטלים והמונופולים. רוצה לומר, כי פחות בנקים, אנשי ביטוח, נדלניסטים ויועצי השקעות ומנגד יותר מהנדסים, טכנאים והשקעות במפעלים ובמכונות.

היכן, אם כך, הבעיה? מי אחראי להכשרת הנוער ולהכנתו לצבא ולשוק העבודה? האם מערכת החינוך או בעצם מערכת ההשכלה הגבוהה? האם בתיה"ס התיכוניים או מערכת ההשכלה הגבוהה?

וועדת דוברת קבעה שמערכת ההשכלה הגבוהה היא האחראית. התעשיינים והצבא מצפים שמערכת החינוך תעשה להם את העבודה ותספק עובדים שהוכשרו מקצועית. זה אומנם חוסך עלויות מסוימות לצבא ולמפעלים אבל בפועל זה עולה הון עתק למערכת החינוך, ובעיקר פוגע בתלמידים שדרכם להשכלה הגבוהה נחסמת למעשה, בשעה שרכישת המקצוע שבה השקיעו 3 שנים בתיכון, יכולה להיעשות בכמה חודשים בצבא או במפעל.

ויכוח פתטי זה, אך לא רק הוא, הביאו לצמצום מרכזי ההכשרה המקצועיים בישראל. אם בעבר ראינו מכונות, אמצעי ייצור ועיבוד שבבי, נשאלת השאלה היכן הם היום? לאן בעצם נעלמו המחרטות? ובכן בסרטו הדוקומנטרי של מוטי קירשינבאום ז"ל ניתנה תשובה מתמיהה ומקוממת לשאלה זו. אותן מחרטות ששמשו במשך שנים להכשרתו המקצועית של הנוער בישראל נמכרו ומצאו את דרכן לרצועת עזה ומשמשות מאז לייצור אותם קסאמים המונחתים, חדשות לבקרים, על ישובים רבים בדרום ארצנו. מדהים….! יש יאמרו חלם.

כדי לצאת מעט מהפסימיות ולהיאחז בלא מעט אופטימיות ראוי לציין את התעשיין סטף ורטהיימר. מר ורטהיימר מדבר על בעיה זו כבר כ- 3 עשורים ומנסה בכל כוחו להסיט את מערכת החינוך וההכשרה המקצועית מעסקי האוויר, כלשונו, של לימודי מנהל העסקים והמשפטים לכיוון היצרני יותר- מכניקה, כרסמות, חרטות, ריתוך, הנדסה וכל מה שכרוך בבגדי עבודה כחולים. היו שנים שסטף נשמע כחוזר על אותה מנטרה שאינה נעימה לאוזן ויש כאלה שהגדירו אותו כתקליט שבור ומאוס, וזאת למרות שהקים בכוחות עצמו בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה שגודלו כ- 20 מ"ר בו ייצר סכינים, כלים לחיתוך מתכות וכן לוחיות מתכת מושחזות. לימים הפך בית מלאכה זה למפעל ישקר המשגשג. לאחרונה מקשיבים לו יותר, הודות לסיפור המופלא שלו ושל חב' ישקר שנרכשה בשתי פעימות על ידי חברת ההשקעות של וורן באפט בסכום מעורר הרבה כבוד והשתאות של כ- 4 מיליארדי דולרים. יותר מכל הצהרותיו, מכירת ישקר לבאפט, חיזקה את ההכרה בחשיבות החינוך המקצועי טכנולוגי, והוכיחה לכל הספקנים למיניהם שאפשר לייצר ערך כלכלי אדיר בתעשיית הייצור המקומית בישראל. הערך הרב לא נובע רק מהסכום ששולם עבור ישקר אלא בעיקר הודות לאלפי מקומות תעסוקה איכותיים שהיא מייצרת בגליל ואלה ייוותרו על כנם עוד שנים רבות הודות לאדם אחד שהפך חזון למציאות.

ב 25.5.2011 היה לי הכבוד ליטול חלק בכנס בילטרלי ישראל-גרמניה שעסק בחקיקה והסדרה של מערכות ההכשרה המקצועית, שיתופי פעולה בין הממשלה, התאחדויות המעסיקים ואיגודי העובדים ומודלים בהכשרה המקצועית של כוח האדם לשוק העבודה על פי הניסיון שנצבר בגרמניה, באיחוד האירופי ובישראל.

באותו כנס הכריז שר התמ"ת דאז מר שלום שמחון, ש"ההכשרה המקצועית משרתת לא רק מטרה כלכלית לאומית. היא משרתת גם מטרה חברתית, במיוחד עבור האוכלוסיות המיוחדות בחברה". לדידו, שם המשרד דגש מיוחד בצמצום הפערים בקרב אוכלוסיות מיוחדות וחלשות, לרבות חרדים, מיעוטים, אנשים עם מוגבלויות, עולים חדשים, אוכלוסיות בפריפריה וכלל המובטלים דורשי העבודה. השר שמחון הגדיל והוסיף שהוא "רואה קשר הדוק בין היכולת לממש יעדים כלכליים, באמצעות מתן כלים לעידוד התעשייה, לבין בניית תשתית כוח אדם מקצועי-טכנולוגי המסייעת להוריד חסמים הנובעים ממחסור בעובדים מיומנים". לדבריו, "ההכשרה המקצועית משרתת לא רק מטרה כלכלית לאומית, היא משרתת גם מטרה חברתית, במיוחד עבור האוכלוסיות המיוחדות בחברה". עוד הוסיף השר ופירט: "לצורך מימוש היעדים הללו, תמיכה בתעשייה ובכלכלה מחד גיסא וקידום האוכלוסיות המיוחדות מאידך גיסא יש צורך בהסדרת מערכת הכשרה וחינוך מקצועי הנתמכת על ידי חקיקה ורגולציה, כנהוג במדינות מתקדמות רבות, כ- OECD ובאיחוד האירופי.

לדברי השר, "ההכשרה והחינוך המקצועי נעשו על בסיס חוקים קיימים, כגון: חוק שירות התעסוקה, חוק החניכות, חוק עבודת הנוער ועוד, אך אנו נדרשים ליצור חקיקה מיוחדת, רגולציה ותיאום בין כל השותפים לעשייה- הממשלה, המעסיקים ואיגודי העובדים. בכוונתי לפעול לקידום החקיקה והתקנות אשר יביאו בסופו של יום לשילוב כוחות ומאמצעים של העושים במלאכה חשובה זו". השר הוסיף והדגיש, שמשרדו פועל לקביעה של רמת הידע המקצועי הנדרש מכל בעל מקצוע וליצירת הקשר הבסיסי בין מערכת ההכשרה והחינוך המקצועי לבין ההשכלה הגבוהה, אשר יאפשרו מעבר של בוגרים מההכשרה והחינוך המקצועי ללימודים אקדמיים, כפי שנעשה במדינות האיחוד האירופי בכלל ובגרמניה בפרט כגורם מרכזי באיחוד האירופי ובמדינות ה- OECD. השר חתם את דבריו ואמר, ש"ישראל חייבת להימצא בשורה אחת עם המדינות המתקדמות וליצור מערכת חקיקה, הסמכה ותקינה שיעלו את רמת הידע המקצועי של כוח האדם בתעשייה ובשירותים".

גרמניה, לצורך ההשוואה, נחשבת למדינה היציבה ביותר, מבחינה כלכלית, בכל אירופה. מה תרומת מערכת החינוך למצב זה? ובכן, לדברי שרת החינוך והמדע הגרמנית- פרופ' אנט שאוואן, יותר מ- 50% מצעירי גרמניה מוכשרים במסגרת "השיטה הדואלית"- חלק מהזמן לומדים וחלק ממנו עובדים, בבתי ספר מקצועיים שבמפעלים. לדבריה, במהלך פעילותם זו הם מקבלים שכר ולאחר 3 שנים של לימודים ובחינות הם נחשבים לעובדים מיומנים. רבים מהם מועסקים במפעלים בהם למדו. מקצוענות המפעלים וההכשרה ברמות גבוהות ויציבות הם חלק מסודות ויסודות הכלכלה הגרמנית.

לדידי, המפעלים הישראלים מחד ומערכת החינוך ורשויות השלטון בישראל מאידך, יכולים ללמוד מהתעשיינים ומערכת החינוך הגרמנים את הסודות הללו. השאלה המזדקרת בפנינו הינה, מה עושים? כיצד ניתן לחלץ את עגלת החינוך המקצועי מהבוץ העמוק בו שקעה ויש שיגידו שאף נעלמה במעמקיו?

אין מקום לדעתי להנחית את החינוך המקצועי על בתיה"ס בפריפריה אלא להתחיל במקומות האיתנים יותר מכל הבחינות, לדוגמה: במרכז הארץ. את החינוך המקצועי עוטפות שלוש זרועות: תרבותית, חינוכית וכלכלית. מבחינה תרבותית, על החברה לשנות את התפישה ולהתחיל לדבר על מצוינות. יש להתחיל זאת דווקא בלב המדינה. ככל שאיכות ורמת הלמידה תהיינה גבוהות יותר וההכשרה יקרה יותר, זה יבהיר שלא מדובר בפתרון זול אלא יקר ויוקרתי. ודאי אם נדע להעניק תואר של מייסטר, רב אומן או אומן במקצועות האמורים בכלל ובתחום הריתוך בפרט. יש להעניק לתלמידי החינוך המקצועי אופק אקדמי ברור שיאפשר להם לגשת אל הלימודים הגבוהים. חשוב להפנים, שעלינו להיות חברה הלומדת מטעויות העבר שלה ולא הופכת אותן לבלוק חוסם בפני העתיד! מבחינה חינוכית הרי שישנם ילדים שמתייחדים בחכמת ידיים ולכן לא מצליחים במסלול העיוני ונושרים. מדינת ישראל חייבת להתבסס על עובדים מיומנים שהוכשרו מתוך אוכלוסייתה ולא להתבסס בהיקפים גדולים על עובדים זרים שהובאו מהחוץ. ובאשר להיבט הכלכלי הרי שזה ברור דיו- מדינה שמתברכת בעובדים מיומנים ומקצועיים מביאה בהכרח ליצירתו של משק יצרני מחד ולתעשייה פורחת ומשגשגת, מאידך.

ראוי לדעתי לפרוץ את גבולות החינוך המקצועי ולהרחיבו גם לתחום הטכנולוגי. לא עוד לדבר במונחים של חינוך מקצועי בלבד אלא אף של חינוך מקצועי טכנולוגי. בדרך זו נגביה את הרף גבוה יותר, נפתח את זרם החינוך הזה לאוכלוסיות רחבות יותר, ניצור את התשתית לביסוסו של הידע הנרכש בבתיה"ס התיכוניים ונשדרג אותו במערכת ההשכלה הגבוהה, ונאפשר אף לנוער המקצועי הבוגר להשתלב ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. בנוסף, יש מקום לפעול לשינוי הסטיגמה הקיימת שהחינוך המקצועי הוא ברירת מחדל עבור תלמידים חלשים למניעת נשירתם ממערכת החינוך. יש להתחיל בביסוס החינוך מקצועי טכנולוגי דווקא במקומות החזקים בישראל, כמו גוש דן לדוגמה, ומשם להרחיבו גם לפריפריה. בדרך זו ניצור מעמד חברתי הולם ומכובד למקצועות האמורים, וזאת בשונה ממה שהכרנו בעבר. לא זו אף זו, אבחון יכולות התלמידים בשלב מוקדם ככל האפשר יאפשר להציע להם 2 מסלולי למידה חלופיים- מסלול לימודים מקצועי טכנולוגי או מסלול לימודים עיוני. במקביל יהיה צורך להציב רף גבוה ויעדים שאפתניים בתחום פריון העבודה, לבנות שוק עבודה משוכלל ולהגדיל את היקף ההשקעות בתחומים היצרניים על חשבון אלה שהפכו מאוד מוכרים לנו בשנים האחרונות, הלא הם התחומים הפיננסיים.

כל הצעדים המתבקשים כנ"ל חיוניים ללא ספק בהתייחס למישור המקצועי טכנולוגי בכללותו, אך עלינו לצמצם את מבטנו הפנורמי ולהתייחס בצורה ממוקדת לריתוך כמקצוע, נשוא דיוננו. ודאי נהיר, כי הצעדים בהם יש לנקוט נכונים גם בהתייחס לריתוך כמקצוע אך לבד מהם נשאלת השאלה האם לא הגיעה השעה לרגולציה כוללת בתחום הריתוך?

ובכן, אם נפנה לרשומות האגף להכשרה מקצועית במשרד הכלכלה והתעסוקה נמצא, כי הריתוך לא הוגדר עד כה כמקצוע מוגדר נפרד. למרבה התדהמה, הריתוך נבלע אל נבכי מקצוע המסגרות, וזאת למרות שמדובר בשני מסלולים נפרדים, כאשר על פי המחויב בעולם, הרתך מחויב לעבור הליך הכשרה, בחינה והתעדה (Certification)על פי התקנים המקובלים בעולם, וזאת בטרם יאחז בידית הריתוך ויחל בחיבורם של מחברי פלדה בדרגת מורכבות כלשהי.

לדאבון לבי, בישראל דבר לא השתנה ובמרבית עבודות הריתוך עוסקים כל אלה שמחפשים תעסוקה לפרק זמן קצר עד למציאת חלופה טובה יותר מבחינתם. בדרך זו סלולה דרכם לקבלת דמי אבטלה, וזאת בהתעלמות מוחלטת מהנדרש בתקינה הבינלאומית בכלל והתקינה הישראלית בפרט. תרבות הסמוך שהשתרשה בינותינו וניתן לחזות בתוצריה בכל אותם אסונות שהזכרתי לעיל ועוד רבים אחרים שקצר הזמן מלהזכירם, היא זו הרווחת בארץ. אותם אלה המעסיקים את "הרתכים", בחלקם לפחות, לא רואים עין בעין את בטיחות הציבור והסביבה אלא תרים אחר מקסימום רווחים אישיים ויהי מה.

חשוב להבהיר, כי כיום לא קיימת חובה שרק רתכים מוסמכים יבצעו עבודות ריתוך. אין חובה, שעבודות ריתוך יבוצעו רתכים, שעבודת הריתוך אותה הם מיועדים לבצע תואמת את תהליך הריתוך (WPS) שהוכן ונבדק (PQR) מבעוד מועד. יוער, כי גם כאשר רתך מוסמך מבצע את עבודת הריתוך, ישנה חשיבות רבה שהריתוך יבוצע בפיקוחו של מפקח ריתוך מוסמך. הדבר מתחדד יותר ככל שעבודת הריתוך מורכבת יותר ונעשית בתנאים לא פשוטים. בארה"ב ובאירופה, אך לא רק, התרבות במהותה שונה וקיימת הקפדה להבטיח שעבודות ריתוך תבוצענה אך ורק על ידי רתכים מוסמכים ורק בפיקוח צמוד של מפקח ריתוך מוסמך (CWI) או שווה ערך, הכל לפי הרגולציה, או יותר נכון התרבות המקובלת באותה מדינה.

יש לזכור, כי אין מדברים עוד על בקרת איכות אלא על הבטחת איכות. לא עוד המתנה לסוף תהליך הייצור כדי לעמוד על  מס' הפגומים ועל עלותם. בקרת תהליך הייצור בכל תחנת עבודה, וזאת על מנת לאחוז בקרני הפגם בראשית היווצרותו כדי לטפל בו. אם עושים כן, עלות הפגומים יורדת משמעותית ושרשרת ההספקה אינה נפגמת. אחרי הכל רצון כולנו זה לתת שירות מיטבי, איכותי ומקצועי ללקוחותינו. כפועל יוצא של תפישת העולם המודרנית הזאת, אך לא החדשה יש לומר, אשר תפסה מקום מרכזי במערך הטכנולוגי הגלובלי ובכלל, כבר לפני כשלושה עשורים או יותר, הולך ומתרחב כיום במפעלי הייצור בעולם המערבי מערך מובנה של פיקוח על עבודות הריתוך המבוצעות בהם, וזאת בדגש על הבטחת איכות הביצוע החל מהשלבים המוקדמים ביותר ועד להשלמתו של הפרויקט במינימום תקלות ועלויות אי איכות.

התקן הבינלאומי IS03834 אשר אומץ לא מזמן כתקן ישראלי נותן ביטוי לאמור לעיל. מטרתו של תקן זה לחבר את כל החוליות בתחום הריתוך- תכן הריתוך, הסמכת רתכים, הגדרה ובחינה מראש של תהליך הריתוך המבוצע בפועל (WPS) ואישורו על ידי מעבדה מאושרת/מוסמכת (PQR), מעורבותו של מפקח ריתוך מוסמך (CWI) ופיקוחו על עבודות הריתוך המבוצעות בפועל, הפעלתו של מהנדס ריתוך או טכנולוג ריתוך במפעל היצרני, ביצוע בדיקות מכאניות הורסות (מתיחה, כפיפה, נגיפה ועוד) במעבדה מאושרת/ מוסמכת בלבד, ביצוע בדיקות לא הורסות (NDT) על ידי מעבדה מאושרת/מוסמכת בלבד ועוד.

אין לי ספק, כי חיבור כל החוליות הנ"ל לשרשרת חזקה אחת הבאה להבטיח את איכות ביצוע הריתוך והבטחת שלמותו של המבנה כולו, יש בה כדי להבטיח את בטיחות המשתמש, המבנה והסביבה ואת איכות ומקצועיות הביצוע, מאידך. לא זו אף זו, יש לפעול כמקובל במדינות המערב וליצור מדרג במערך ההסמכה של כוח האדם בתחום הריתוך, כך, שרתך מתחיל אשר יוסמך בתום הליך ההכשרה כרתך מקצועי בסיסי יידע, שיש לו אופק קידום, כך, שישודרג לצורך הדוגמה, בתום הליך הכשרה והסמכה כמובן, לרמת רתך אומן ולאחר מכן לרמת רתך רב אומן. בתוך כך יש לאפשר לרתכים להמשיך ולהתקדם לתפקיד של מפקח ריתוך מוסמך, טכנולוג ריתוך או מהנדס ריתוך, במידה ויימצאו עומדים בתנאי ההכשרה וההסמכה הניצבים בפניהם.

לעניות דעתי, כשאנו מדברים על ריתוך אנו מדברים על תחום רחב המגלם בתוכו היבטי בטיחות מובהקים למשתמש ולסביבה. היקף הפגיעה האפשרית בחיי אדם והנזק האפשרי לרכוש מחד והתועלת לחברה כולה מאידך, רחבי היקף. בבואנו לדון במתח שבין אחריות מקצועית לרשלנות מקצועית (ראו מאמר אחר שנכתב על ידי), מכריע ביהמ"ש על פי אמות מידה ברורים וגם ברוח העיקרון של עלות מול תועלת.

בישראל של היום, בה מדברים על הסרת חסמים ועל שוק חופשי ללא רגולציות יש שיחששו מהטלתם. לדעתי, בארצות המערב, בהן התרבות שונה מזו שאנו מכירים, יתכן ששוק נטול רגולציות יתאים להן. במדינות הללו אין צורך בקביעת כללים מנדטוריים על מנת שקהל היצרנים וציבור היבואנים יעמדו בהם. היוזמה לפנות לביצוע בדיקות מקדימות באה מצד היצרנים והיבואנים הרואים ערך עליון בהבטחת שלום ציבור המשתמשים ולכן עושים כל שלאל ידם כדי לפנות למכוני התקנים או ל Notified Bodies כדי לבדוק את המוצר טרם הכנסתו לשוק. הנהירה להוכיח שהמוצר עומד בדרישות התקן הינה ביחס ישיר לאספקט הבטיחותי הנגזר מהשימוש בו. אצלנו מדובר בתרבות אחרת, שלעתים הרצון למקסם רווחים בא על חשבון בטיחות המשתמש והסביבה, ספק בתמימות ספק במלאכת מחשבת, שלצערי לעתים, מכוונת מראש.

לסיכום, ישראל של היום חייבת לצעוד קדימה בתחום זה.  בעידן של היום, שבו התגלו בישראל מאגרי גז טבעי בהיקפים כה גדולים ושקיים רצון מצד כלל המפעלים להתחבר לצינור חלוקת הגז ובכך להקטין משמעותית את עלויות צריכת האנרגיה, מחויבת חשיבה מדוקדקת וזהירה, תוך צעידה קדימה עקב בצד אגודל, כדי להבטיח שצרכני הקצה- דודי קיטור, תנורים, כבשנים, טורבינות גז ועוד- מותאמים לייעודם ועונים בצורה שאינה מתפשרת על היבטי הבטיחות המתחייבים. כל דרך אחרת, שיש בה כדי להנציח את תרבות הסמוך הרווחת בארצנו ואת הרצון למקסם רווחים על חשבון הבטיחות, תוביל במוקדם או במאוחר לאסונות כבדים להם אנו עדים גם במדינות המערב ואשר שם רמת הבטיחות גבוהה יותר. אשר על כן, גם במקרה דנן, לא צריך לחשוש מקביעת כללים רגולטורים הנוגעים לעבודות הריתוך המבוצעות בישראל. 

המציאות חייבת להשתנות ולהבטיח שבעבודות ריתוך יועסקו אך ורק רתכים מוסמכים וכאלה שתחום הסמכתם תואם את העבודה אותה הם מיועדים לבצע- בכך תובטח בטיחות הסובבים והמבנה; ייווצרו מסלולי קידום לרתכים, מקצוע הרתך יימוצב היטב ויוגדר אופק לשדרוג רמתם המקצועית של הרתכים עם הזמן; כתוצר ישיר של האמור ייווצרו מקומות תעסוקה איכותיים ומקצועיים בהיקף נרחב ופרויקטי התשתית ואחרים המיושמים בישראל יתבססו על כוח אדם מקומי מקצועי ומיומן. זאת תוך הבטחת עצמאותה של ישראל ומניעת הצורך בהבאתם ארצה של רתכים- עובדים זרים מחו"ל, דבר, הגורר אחריו את הגדלת רמת האבטלה בישראל ויצירתן של בעיות חברתיות, כגון אלה שאנו עדים להן בהתייחס למהגרי העבודה בשנים האחרונות. יובהר, שהצעדים הנ"ל לא רק שיגבירו את רמת הבטיחות בישראל מחד ואת רמת המקצועיות והמיומנות של המשאב האנושי, מאידך אלא שהדבר יביא בהכרח לחסכון משמעותי בעלויות האי איכות ולהקטנת יוקר המחיה בישראל, דבר, שהינו בדמנו והינו אך כפסע מאיתנו.

© כל הזכויות שמורות לעו"ד אינג' עדי א. עציץ ואין לעשות במאמר זה, כולו או חלקו, שימוש כלשהו ללא קבלת רשותו הפורמלית מראש.